החלטה בתיק בע"א 6246-03-11

המבקשים עתרו בבקשתם להורות למשיבה להחזיר להם את מלוא התשלום ששילמו עבור דוחות חניה בעקבות הליכי הגבייה בהם נקטה המשיבה, הכוללים עיקולים שהוטלו כשלטעתם, שילמו תשלומים אלו תחת מחאה.

עוד טענו המבקשים כי יש לבטל דוחות החניה ולהחזיר להם הסכומים ששילמו בגין דוחות  החניה תחת מחאה כאמור, בצירוף פיצוי כספי עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם זאת גם מאחר וחלה התיישנות על דוחות חניה אלו.

המשיבה בתגובתה בכתב לבקשה טענה כי יש לדחות טענת המבקשים שכן פעלה היא כדין ובהתאם לחוק בענין דוחות החניה (הודעות תשלום הקנס) נשוא בקשת המבקשים ומדובר בדוח חניה שנרשם לחובת מבקש 1 בגין עבירה משנת 1999 ודוח חניה שנרשם לחובת מבקשת 2 בגין עבירה משנת 2000 כמפורט בתדפיסי דוחות החניה שצורפו כנספחים א1 ו-א2 לתגובתה בכתב לבקשה (להלן:"דוחות החניה" "הודעות תשלום הקנס" בהתאמה).

עיינתי בבקשת המבקשים ובאמור בה ובמצורף לה, בתגובת המשיבה לבקשה בכתב על כל המצורף לה, שמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי במוצגים שהוגשו ולאחר ששקלתי בזהירות יתרה הטיעונים כולם הגעתי למסקנה שדין בקשת המבקשים להדחות וכך אני מורה.

להלן הטעמים לדחיית בקשת המבקשים:

1.         לא צורפה בקשה להארכת מועד להישפט בהתאם להוראות החוק:

בהתאם לסעיף 229 א(1) לחסד"פ יש להגיש בקשה לביטול דו"ח חניה תוך 30 יום מיום ההמצאה, ובהתאם לסעיף 229 (א)(2) יש להגיש בקשה להישפט תוך 90 ימים מיום ההמצאה ובהמשך קובע בסעיף 229 (א)(2)  כי מקום בו הוגשה בקשה לביטול, ניתן להגיש בקשה להישפט תוך 30 יום מהחלטת התובע לעניין הביטול.

המבקשים לא הגישו בקשה לבטול או להישפט במועד הקבוע בחוק ואף בקשתם לביטול פס"ד איננה נתמכת בבקשה להארכת מועד כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ וראה לעניין זה פס"ד 80082/06 מקובר רונית נ' מדינת ישראל בו צוין בין השאר כדלקמן:"המערערת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד, אף כי על פניו מדובר בשיהוי ממושך המשתרע על תקופה של חודשים ארוכים. גם אם אתחשב בכך שהמערערת לא היתה מיוצגת בשעתו, ולא ידעה על חובתה להגיש בקשה פורמאלית להארכת מועד הרי לא עולה מבקשתה, כפי שהוגשה כל נימוק לאיחור הממושך בגינו יכול היה ביהמ"ש קמא להאריך את המועד אף לפנים משורת הדין..."

בית המשפט בפס"ד ע"פ 4448/09 קמר יעקב נ' מדינת ישראל קבע כי יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו ורק מקום בו מדובר בנסיבות שאינן תלויות במערער בעטיין לא הגיש בקשתו לביטול הודעת תשלום הקנס במועד, יש להעתר לבקשה להארכת מועדים ואף הוסיף:

"זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ועליה לסגת בענייננו מפני שיקולים דלעיל, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח כי משפטים יתנהלו כסדרם ולפי המועדים שבדין".

מאחר והמבקשים לא הגישו בקשה להישפט במועדים הקבועים בחוק ואף בקשתם לביטול פס"ד אינה נתמכת בבקשה להארכת מועד להישפט הרי שדין בקשתם להידחות על הסף וכך אני מורה.

2. המבקשים שילמו חובם בגין דוחות החניה:

בהתאם לסעיף 229 (ח) לחסד"פ הרי מאחר והמבקשים שילמו חובם בגין דוחות החניה (הודעות הקנס) תשלום רואים את המבקשים כאילו הודו באשמה בפני בית המשפט, הורשעו על פי הודאתם דינם נגזר ונשאו עונשם.

המבקשים הגישו " בקשה להשבת כספים" לבית המשפט לעניינים מקומיים.

צודקת המשיבה בטענתה לפיה היה על המבקשים להגיש בקשה לביטול הרשעה בפלילים וזאת בהתאם לפסק דין בע"א 3758/06 יעקב שאוליאן נ' עיריית ת"א שם נקבע כי יש לפעול בדרך הבאה:

"...ברגע ששילמו את הקנס חל סעיף 229 (ח) לחסד"פ לפיו רואים את המערער כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים והורשע ונשא את עונשו...

כך גם אין לקבל נסיונם של המערערים לאבחן את עניינם מפס"ד וקס, שלא מדובר בעניינם בתקיפה ישירה של ההרשעה וביטולה (שכן מבחינתם הם כופרים בכך) אלא בתביעת נזיקין על הליכי גבייה שלא כדין. מדובר למעשה בתקיפה של ההרשעה (ואין זה משנה אם תקיפה ישירה או עקיפה) שכן רק אם תבוטל ההרשעה ניתן יהיה לתבוע בעוולות נזקיות בגין פעולות הגבייה שנעשו בגין אותם דוחות חניה שלא שולם בגינם.. המערערים לא יכולים "לעצום עיניים" ,להתעלם מההרשעה הפלילית שקיימת לפי החוק, בין אם שילמו את הדוחות ובין אם לאו, ולהמשיך לטעון שהם כופרים בהרשעה ובדוחות ושאין כלל הרשעה ודוחות בזמן שבפועל הם לא ביקשו לבטלם ו/או להישפט אלא שילמו את הקנסות (גם אם תחת מחאה).

לכן "דרך המלך" הינה, ראשית קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים לגבי קיומם, תוקפם והתיישנותם של הדוחות נשוא התביעה ורק אם ייקבע שהמערער 1 לא ביצע את עבירות החניה ו/או שהעבירות התיישנו וההליך הפלילי יבוטל, יוכלו המערערים לטעון את טענותיהם הנזקיות עקב פעולות הגביה שביצעו המשיבים בגין דוחות אלו.